הגדר את הישובים שעבורם ברצונך לקבל התרעה

תמונת מצב ארצית שגרה

העורף במימד הזמן

 

ביום הקמת המדינה טבע דוד בן גוריון את המונח: "כל העם צבא, כל הארץ חזית". 43 שנים לאחר מכן, ערב פרוץ מלחמת המפרץ, (ינואר 1991), מתחזקת ההבנה כי גם העורף הוא חזית, המהווה חלק בלתי נפרד מהלחימה.
כשנה לאחר מכן, עם תם סיכומי המלחמה הוקם פיקוד העורף. בראשו יעמוד מעתה עוזר ראש אג"מ דאז, תא"ל זאב ליבנה שהועלה לדרגת אלוף.

ראשיתם של הדברים כבר במאי 1948, אז הוקם הגוף המוכר הג"א (התגוננות אזרחית) תחת השם "שירות התגוננות בפני הרעשות". השירות הוקם לאחר הפצצה קשה של חיל האוויר המצרי על ת"א, אשר גרמה למספר רב של נפגעים- הרוגים ופצועים, ולהרס בתים רבים. בראש הארגון עמד מרדכי נמצא-בי.
בשנת 1951 נתקבל בכנסת חוק המגדיר את המעמד החוקי של הג"א. בחוק זה נקבע, כי ייעוד הג"א הינו: "לנקוט את כל האמצעים לשם הגנת האוכלוסייה מפני כל התקפה מצד כוחות עוינים או לצמצם תוצאותיה של התקפה זו, כאשר הדגש יושם על הצלת נפשות".

עד שנת 1967 לא הושם דגש מיוחד על הכנת העורף. יחידות העורף לא צוידו ולא אורגנו לקראת אפשרות של מלחמה עם פגיעות בעורף. במלחמת ששת הימים הופגזה ירושלים העברית במשך כמה שעות, והעיר נתניה הופצצה ע"י מטוס עיראקי בודד. פגזים ופצצות פגעו גם בכפר סבא ובמבואות בתל אביב. אירועים אלה הביאו לשינוי גישה בארגון מערך העורף.

6 שנים לאחר מכן, ימי מלחמת הכיפורים, מתברר גם כי יש צורך להדריך את האוכלוסייה כיצד להתארגן ולפעול בשעת חירום. מדינת ישראל למדה כי במצבים מסוימים כוחות ההצלה לא יוכלו להגיע מייד למקום האירוע, ולפיכך צריכים כל פרט וכל בית להיות מאורגנים ולהתחיל מיד בפעולות הצלה.

ניתן לומר כי מערך העורף נשען על הפוטנציאל האזרחי, וממנו ישאב את כל הדרוש לפעולות ההצלה (אנשים, ציוד ורכב). יחד עם הציבור האזרחי ועם מוסדותיו, המשטרה ושאר כוחות הביטחון יופעלו כוחות העורף להתגבר על כל תקרית ולהציל ככל שניתן, כשהמגמה היא ליצור תשתית איתנה של מיגון למען כלל האוכלוסייה- ובמקביל להכין מערך מקצועי נייד של כוחות הצלה, אשר יהיו מסוגלים להגיע במהירות לכל מקום שיידרש להצלת נפשות ולצמצום מימדי הנזק.

נוסף להג"א פעלו בעורף ישראל יחידות ההגנה המרחבית (הגמ"ר). ראשיתו של חייל זה הייתה עם הקמת ההתיישבות החקלאית החדשה בארץ ישראל והקמת כוח מגן להגנת היישובים.
לאחר התגברות ההתנכלויות והטרור נגד היישוב העברי גובשה תפישת ההגנה המרחבית, וכוחות המגן שהוכנו ביישובים היוו, למעשה, את קו המגן העיקרי נגד פלישת מדינות ערב במלחמת השחרור.
עד מלחמת ששת הימים היו היישובים מאורגנים במסגרת גושים, שהיו כפופים ישירות לפיקוד המרחבי ותואמו על ידי קצין הגמ"ר, אשר הותאמו לדרך פריצה אפשרית של האויב. לאחר 1967 בוטלו הגושים, ואילו החבלים הוכפפו לחטיבות המרחביות הפרוסות או למחוזות.

בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים הוחלט בצה"ל לחזק את יישובי ההגמ"ר- בעיקר את אלה שלאורך קווי העימות. במאמצים רבים הפכו היישובים למתחמים מבוצרים ובהם נשק חדיש, המאפשר התארגנות וכניסה מיידית למלחמה. במקרה של תקיפת פתע יהוו היישובים את הכוח העיקרי הבולם את האויב התוקף בקו ראשון של הגנת המדינה. היה גם מי שהגדיר זאת: "יישובי ההגנה המרחבית ואנשיה הינם בבחינת צבא קבע לצורך ההגנה על גבולות המדינה".

באוגוסט 1977 הוחלט לאחד את מחלקת ההגמ"ר (ההגנה המרחבית)- שהייתה כפופה לאג"מ/ מטכ"ל- עם מפקדת ראש הג"א (התגוננות אזרחית). איחוד זה הביא להקמת מפקדת קצין חיל ראשי להג"א והגמ"ר- המכונה מקחל"ר. יחידות ההגנה המרחבית (הגמ"ר), הפועלות במסגרת חיל העורף, נושאות באחריות לאבטחת היישובים באזורים הכפריים ולהמשך הפעילות המשקית. חיל העורף אחראי לביטחון היישובים על ידי אמצעי ביטחון שונים- גדרות, תאורה היקפית, דרכי פטרול ומחסני נשק.
בנובמבר 1988 התקיים  תרגיל ההתגוננות הארצי הראשון במוסדות החינוך. תלמידים בכל רחבי הארץ תרגלו ירידה למקלטים וחבישת ערכות מגן. מאז ועד היום נערך תרגיל זה אחת לשנה בכל מוסדות החינוך בארץ.

כאמור, עד הקמתו של הפיקוד, הטיפול בעורף היה באחריות מקחל"ר- מפקדת קצין חיל ראשי להג"א (התגוננות אזרחית) ולהגמ"ר (הגנה מרחבית).
ב-2 באוגוסט 1990 פלשה עיראק לכווית וסיפחה אותה אליה.
לאחר ששורה של סנקציות שננקטו כנגד עיראק ע"י קואליציית מדינות המערב לא הועילו, קיבלה ארה"ב, ב-29 בנובמבר 1990, אישור ממועצת הביטחון של האו"ם "להשתמש בכל האמצעים שיהיו נחוצים", החל מה-15 בינואר 1991, על מנת לגרום לעיראק לסגת מכווית. במקביל ניסו האמריקנים לפתוח ערוץ דיפלומטי עם עיראק, אך ללא הועיל.


ב-16 בינואר, עם פקיעת מועד האולטימאטום, הצהיר סדאם חוסיין, שליט עיראק, כי עיראק לא תוותר על כווית אפילו במחיר מלחמה. ארה"ב קידמה את כוחותיה בים וביבשה לקראת מתקפה. המלחמה הייתה בלתי נמנעת.
ב-17 בינואר פתחה ארה"ב, בראש מדינות הקואליציה, במתקפה אווירית על עיראק לאחר שזו לא הסיגה את כוחותיה מכווית עד למועד האולטימאטום שנקבע לה.
המלחמה נמשכה 42 יום כאשר ידה של ארה"ב על העליונה והיא פועלת באינטנסיביות להשמדת הצבא העיראקי ומוקדים בעלי חשיבות ביטחונית אסטרטגית. המלחמה נסתיימה בתבוסתה של עיראק ונסיגת כוחותיה מכווית.


מלחמת המפרץ הייתה מלחמה מסוג אחר, מלחמה בה העורף צריך להתגונן והופך לחזית. הייתה זו מלחמה תקשורתית שבה נפילת פצצה שודרה בשידור חי, ושתרמה לשינוי בסדר העולמי ולפתיחת תהליך שלום מסודר.
בטרם פרוץ הקרבות ניסתה עיראק לגרור את ישראל למעורבות במשבר. ניסיונות אלו באו לידי ביטוי בפרסום הודעת דובר צבא עיראק, כי צה"ל נטל חלק באופן מסווה בכוח המשימה האמריקני ובאיום עיראקי בתגובה תוקפנית כלפי ישראל, אם תנקוט ארה"ב בצעד צבאי כלפי עיראק או תפגע באינטרסים עיראקיים בכווית.
תגובתה של ממשלת ישראל הייתה כי אומנם ישראל היא בת-ברית של ארה"ב, אולם אין היא רואה עצמה שותפה למשבר. ישראל שמרה על "פרופיל נמוך" מאז פלישת עיראק לכווית, ולא נטלה חלק במגעים המדיניים שנערכו בין עיראק ובין ארה"ב. למרות מדיניות "הפרופיל הנמוך", ננקטו בצה"ל, ע"י הג"א, מספר פעולות, שעיקרן בתחום הגנת העורף לסיכול כל מגמה לפגיעה בישראל באמצעות נשק קונבנציונאלי ובלתי קונבנציונאלי.

 במהלך המלחמה נקט צה"ל מספר פעולות הקשורות בעורף:
1. חלוקת ערכות מגן אישיות לכל תושבי ישראל, להתגוננות מפני נשק לא קונבנציונאלי.
2. שימוש נרחב באמצעי התקשורת לשם הסברה והדרכה על אופן השימוש במסכה וההתנהגות בעת אזעקה.
3. פרסום הנחיות התנהגות להכנת חדרים אטומים ומוגנים בכל בית ובמקומות ציבוריים והימנעות מהתקהלויות.
4. שיתוף פעולה בין גורמי רפואה והצלה בעורף.

 פעולות אלו לצד תובנות הדרג המדיני והצבאי מימי המלחמה הובילו במהרה להחלטה על הקמת הפיקוד.
הניסיון שנצבר במהלך 42 ימים מתוחים הבהיר כי רק צעד כזה יאפשר היערכות ומוכנות טובה יותר למדינת ישראל השלושה היבטים:

ההיבט החוקי- חיל העורף לפני מלחמת המפרץ הורכב משלוש מפקדות עורף הכפופות לפיקודים המרחביים (צפון, מרכז ודרום). האחריות הפיקודית עליהן הייתה של אלופי הפיקודים. לחיל העורף- הגוף המקצועי והארגוני- לא הייתה כל סמכות ואחריות בשטח. מצב זה סתר את חוק ההתגוננות האזרחית מ- 1951, אשר העניק עצמאות וסמכויות נרחבות לחיל העורף.

ההיבט המבצעי- במתארים השונים יש להיערך בעורף במקביל ללחימה בחזית. במקרה כזה, "ישחרר" פיקוד העורף את אלופי הפיקודים האחרים (צפון, מרכז ודרום) מהדאגה לעורף, ויאפשר להם להתמקד בצרכים המבצעיים בחזית.

ההיבט הארגוני - הקמתו של פיקוד העורף תאפשר התייעלות ביחידות הקיימות, ותבטיח תיאום טוב יותר עם כלל הגופים האזרחיים וארגוני החירום. כבר ב- 1975, בדקו ועדות רבות את נושא המערך הארגוני, שיעסוק בהתגוננות אזרחית, והמליצו על הקמת פיקוד העורף. האפשרות של איום על העורף בעת מלחמה בחזיתות השונות, העלה את המודעות לנושא העורף, והבליט את הצורך בגוף אחד שירכז את הטיפול בעורף בשעת חירום.

 ב-17.2.1992 הוקם פיקוד העורף כפיקוד הרביעי בצה"ל.

כאמור, לפני הקמת פיקוד העורף חולקה האחריות המקצועית לטיפול בעורף מדינת ישראל בין מפקדות העורף של הג"א, שהיו כפופות לאלופי הפיקודים. מפקדות העורף חולקו למחוזות באופן הבא:


1. עורף צפון- שייך היה לפיקוד צפון וכלל בתוכו את המחוזות גליל, תבור וחיפה.
2. עורף מרכז- שייך היה לפיקוד מרכז וכלל בתוכו את המחוזות שרון, איילון , דן, ירושלים ולכיש.
3. עורף דרום- שייך היה למחוז דרום.

 

עם הקמת פיקוד העורף, חולק שטח מדינת ישראל בין ארבעה פיקודים מרחביים (צפון, מרכז, דרום ועורף) במקום שלושה, כפי שהיה עד אז. השטח שהועבר לאחריותו המלאה של פיקוד העורף השתרע מעכו בצפון ועד אשקלון בדרום. גבולו המזרחי הוא קו תיחום איזור יהודה ושומרון. זהו האזור העירוני הצפוף של מדינת ישראל.


שטחו של פיקוד העורף חולק למחוזות באופן הבא:
1. מחוז חיפה (הופרד מעורף צפון והוקם כמחוז עצמאי).
2. מחוז מרכז (אחוד של מחוזות הג"א: השרון ואיילון).
3. מחוז דן.
4. מחוז ירושלים.
5. מחוז לכיש.

 

עורף צפון ועורף דרום היו כפופים מקצועית בלבד לפיקוד העורף, אך פיקודית הם נשארו כפופים לפקודים צפון ודרום בשל הצורך בשליטת אלופי הפיקודים על צירי התנועה של הכוחות לחזית בשעת חירום. בשנת 1998 הוכפף עורף דרום לפיקוד העורף, אוחד עם גזרת מחוז לכיש והוקם בפיקוד העורף כמחוז דרום, ובשנת 1999 הוכפף עורף צפון לפיקוד העורף והוקם כמחוז צפון.

 

כיום קיימים בפיקוד העורף 6 מחוזות הכפופים פיקודית ומקצועית לפיקוד העורף ולהם אחריות מלאה במרחבם. בנוסף, לפיקוד העורף נפה סדירה המאגדת בתוכה ארבעה גדודי חילוץ והצלה סדירים (שחר, קדם, רם ותבור), בא"ח העורף- בסיס הדרכה ואימונים בזיקים. שטחו של העורף מחולק למחוזות באופן הבא:
:1. מחוז צפון.
2.מחוז חיפה.
3.מחוז דן.
4. מחוז ירושלים. 
5. מחוז מרכז.
6. מחוז דרום.

גוף ההתגוננות האזרחית בישראל קם במהלך מלחמת השחרור, לאחר ההפצצה המצרית על תל-אביב במאי 1948, במהלכה נהרגו ונפצעו אזרחים רבים. בעקבותיה הוקם 'שירות התגוננות בפני הרעשות', שבא להגן על אזרחים מפני מתקפות אויב והיה אמון על הכנת האזרחים להתקפות מהאוויר, ועל פעולות חילוץ והצלה בזמן חירום. עם העברת חוק הג"א בכנסת (1951) שינה הארגון את שמו ל'שירות ההתגוננות האזרחית' (הג"א).

עד סוף שנות ה-60 לא הושקע מאמץ רב בהכנת העורף לשעת חירום. זאת מתוך תפיסה כי עיקר הלחימה מתנהלת בחזית והיא הזירה החשובה. במלחמת יום הכיפורים השתנתה במקצת תפיסה זו, פעילות תדרוך האזרחים בשעת חירום הוגברה והועלתה רמת ההתארגנות בעורף.

בשנת 1977 הוחלט על איחוד מפקדת הג"א עם מחלקת הגמ"ר (הגנה מרחבית) שהייתה כפופה למטכ"ל. כתוצאה מכך הוקמה מקחל"ר (מפקדת קצין חיל ראשי להג"א ולהגמ"ר).

עד תחילת שנות ה-90 פעל מערך הג"א באמצעות שלוש מפקדות הכפופות לאלופי הפיקודים (מפקדת העורף בצפון, במרכז ובדרום). ב-1988 ערך הג"א את תרגיל ההתגוננות הארצי הראשון במוסדות חינוך בישראל ומאז הפך תרגיל ההתגוננות הארצי לאירוע שמתקיים מדי שנה בכל בתי הספר במדינה.

לאחר מלחמת המפרץ הראשונה (1991), וירי טילי סקאד על העורף הישראלי חלה נקודת מפנה במערך העורף בישראל. בעקבות המלחמה הוחלט על הקמתו של חיל חדש שיבצע את משימותיו של שירות הג"א. בהתאם לזאת, הוקם פיקוד העורף בצה"ל, שהפך לגורם האחראי על הכנת האוכלוסייה האזרחית למצבי חירום ועל משימות הצלת חיים.

 

תפקידים וסמכויות
במסגרת חוק הג"א נקבע:

תפקידיו הניהוליים וסמכויותיו הארגוניות - לממשלה הוענקה הסמכות להכריז על מצב מיוחד בעורף. תחת חוק הג"א נקבעו סמכויות תכנון וביצוע של תוכניות ארציות להתגוננות אזרחית, תיאום בין משרדי הממשלה, השלטון המקומי ומפעלים פרטיים, תדרוך האוכלוסייה וציודה באמצעי התגוננות;

מקלטים - נקבעה חובת התקנת מקלטים בבתים, מיקומם ומתן סמכויות לתחזוקתם. האחריות ליישום ההוראה הוטלה על הרשות המקומית;

ציוד ואימוני עובדים במפעלים - בסמכות שר הביטחון לחייב החזקת ציוד במפעלים לצורך התגוננות אזרחית. בעלי המפעלים מחויבים לקיים אימוני הג"א לעובדיהם ולרכוש ולהתקין ציוד מיוחד במפעלים;

מצב הכן בהתגוננות אזרחית - החוק נותן רשות לשר הביטחון להכריז על מצב הכן בהג"א. במצב זה מתבצעות פעולות כמו פינוי רכוש מהמקלטים, ואיפול לצרכי תמרונים;

חומרים מסוכנים - לשר הביטחון הסמכות להכריז על חומרים מסוימים כמסוכנים, להורות על אופן אחסנתם או טיפול בהם ולאסור על העברתם ממקום למקום;
מאז הקמת הג"א וחקיקת חוק הג"א בכנסת (1951) חלו שינויים רבים בחוק. רוב השינויים נבעו מצורכי עדכון והתמודדות עם המציאות החדשה שהשפיעה על התנהלות העורף.

במסגרת חוק הג"א הוענקה לשר הביטחון הסמכות לביצוע הוראות החוק. כמו כן הוענקו סמכויות המאפשרות להג"א לקיים שיתוף פעולה עם גורמים אזרחיים המופקדים על טיפול באוכלוסייה, כגון השלטון המקומי, המשטרה , גופי הכבאות וההצלה.

עם הקמתו של פיקוד העורף ב-1992 העבירה הממשלה את האחריות ואת הסמכויות של הג"א לפיקוד העורף. מהלך זה מהווה ביטוי נוסף למעבר מהתפיסה הישנה שהפרידה בין האחריות על הלחימה בחזית (תפקידו של צה"ל) וההגנה על העורף (תפקידו של ארגון אזרחי) לבין התפיסה החדשה שבה האחריות על הלחימה בחזית ועל הטיפול בעורף כאחד מרוכזת בידי מערכת הביטחון.

 

לוגו פיקוד העורף