מצבי חירום, כופים עלינו מטבעם לחץ, בלבול וחרדה. התגובה הראשונית למצבים אלו היא אוטומטית כמעט אינסטנקטיבית המנוגדת לרב לפעולה רציונאלית- הגיונית כלשהיא. קחו לדוגמא חבישת מסיכות חמצן בנחיתת אונס. האינסטינקט אומר לחבוש קודם את המסיכה לילדך. בעוד שבפועל, אם תרצה להציל את שניכם- חובה עליך לחבוש ראשית את שלך ורק אז לסייע בידי ילדך.
הפעולות שאנו עושים חייבות להיות מתוכננות מראש ומושפעות מחשיבה, ידע וניסיון קודם. אין טעם להתחיל לחפש תשובות חדשות לסכנה מוחשית בעת התרחשותה. ידוע שאנשים שהתכוננו וידעו כיצד להתמודד עם מצבי חירום הצליחו לפעול בצורה נכונה והצילו את עצמם, את בני משפחתם ואת מי שהיה בקרבתם.
זאת ועוד- מחקרים מיטיבים להראות כי כאשר הפעולה הראשונית מאורגנת ומוסדרת בין מספר אנשים (צוות דיילים, סגל מוסד, משפחה) אשר הקדימו למפות את הפעולות שיש לבצע ולחלק אותן בין חברי הצוות היא משפרת את יכולת ההתמודדות עם מצב החירום ומעלה את הסיכוי להינצל בשעת צרה. כבר בשלב השני של השיחה המשפחתית חשוב לבצע חלוקת תפקידים ומשימות בין בני הבית.