היסטוריית התרעות לפי ישוב

  • יממה אחרונה
  • שבוע אחרון
  • חודש אחרון

התרעות 32

< חזרה

תולדות ההתגוננות האזרחית

מארגוני מתנדבים טרום הקמת המדינה, ועד לפיקוד הרביעי האמון על הגנת האוכלוסייה בישראל - הסיפור שמאחורי ההגנה על העורף בישראל.

התגוננות אזרחית (הג"א) כוללת את הצעדים שנדרשים אזרחים לנקוט כדי להתגונן מפני מלחמה או אירועי טרור. ההתגוננות האזרחית הוסדרה בחוק בישראל ב-1951 בחוק הג"א, התשי"א 1951, המקנה סמכויות נרחבות להג"א (שירות ההתגוננות האזרחית) כדי למנוע סכנה לאוכלוסייה בשעת הקרב. הגוף האמון על ההתגוננות בישראל הוא פיקוד העורף, שהוקם בשנת 1992 כחלק מלקחי מלחמת המפרץ הראשונה.

חזונו של דוד בן גוריון
כבר בשנת 1948, חזה דוד בן-גוריון את חלקו של העורף במלחמה, באומרו: "לא נעמוד במלחמה רק באמצעים צבאיים, מה שנקרא העורף מכריע לא פחות ממה שנקרא חזית".

מושג לגבי החזון שעמד בבסיס קבלת ההחלטות בנוגע למוכנות העורף לחירום ניתן לקבל מתוך דבריו של בן-גוריון בישיבת הפתיחה של מועצת הג"א ארצית, ב-15.5.1959: "ההכרח בהתגוננות אזרחית במקרה של מלחמה נובע מהאופי של המלחמה... ההבדל היסודי בין מלחמות בימינו ובין מלחמות עד אמצע המאה ה-19 הוא שתמיד היו מלחמות בין צבאות, אבל העם האזרחי עמד תמיד מחוץ לשטח המלחמה ובדרך-כלל לא שימש מטרה להתקפת האויב. לא כן המלחמה בימינו, היא פוגעת בכל איש".

עוד אמר, כי "יהיה זה משום עוון וסכנה, אם יחד עם התכוננות למקרה של מלחמה, לא נאחז באותם האמצעים העלולים להגן על האזרחים, אשר אמנם אינם משתתפים בקרב, אבל הם משמשים מטרה להתקפות האויב. הניסיון המר ממה שהיה לנו במלחמת השחרור, הוכיח לנו את האמת המרה והאכזרית של אופייה החדש של המלחמה".

שורשי הג"א בישראל
תחום ההתגוננות האזרחית התעצב במהלך מאה השנים האחרונות, כאשר התקפות על העורף הפכו לצעד אסטרטגי במלחמות העולם הראשונה והשנייה. נוכח זאת החלו להתפתח כבר בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת גישות מעשיות להתגוננות אזרחית נוכח תקיפת העורף כיעד אסטרטגי, עם מאפיינים המוכרים גם היום, למשל הנחיות התנהגות לאזרחים בזמן התקפה, בחירת מרחב מוגן וקביעת התרעה כסימן מוסכם להתקפות אויב.

בישראל, תחום ההתגוננות האזרחית התפתח קודם להקמת המדינה במסגרת ארגוני מתנדבים שפעלו בכפיפות לראשי הערים בערים הגדולות. בסמוך להקמת המדינה החל ויכוח על מיקומו של שירות הג"א. בעוד חלק סברו כי עליו להיות גוף צבאי, אחרים טענו כי עליו להישאר ארגון מתנדבים אזרחי. במחלוקת הכריע דוד בן-גוריון, שפסק כי הג"א יוקם במסגרת צבאית מתוך התפיסה כי "כל העם צבא וכל הארץ חזית".

בשנת 1951 הוסדרה ההתגוננות האזרחית בחוק הג"א והוקמה מפקדת קצין הג"א ראשית בכפוף לשר הביטחון וכחלק ממערך הכוחות של צה"ל. המערך היה מחולק למחוזות שהוכפפו לפיקודים המרחביים (דרום, מרכז וצפון) והורכב מחיילי סדיר, אנשי מילואים ומתנדבים.

בשנת 1955 החליטה הממשלה להקים את מערך מל"ח (משק לשעת חירום), במטרה להבטיח את המשך אספקת השירותים החיוניים והרציפות התפקודית של המשק בזמן חירום.

בשנת 1977 הוקמה מקחל"ר - מפקדת קצין חיל ראשי להג"א והגמ"ר, שאיחדה בין מפקדת קצין הג"א לבין מחלקת הגמ"ר (הגנה מרחבית), שהייתה כפופה למטכ"ל. המערך פעל באמצעות שלוש מפקדות הכפופות לאלופי הפיקודים המרחביים עד תחילת שנות ה-90 של המאה ה-20.

מלחמת המפרץ והשינוי בגישה- הקמת פיקוד העורף
לאחר מלחמת המפרץ הראשונה (1991) וירי טילי סקאד על העורף הישראלי, חלה נקודת מפנה במערך העורף בישראל. כחלק מלקחי המלחמה המלחמה הוחלט על הקמתו של פיקוד חדש שיבצע את משימות שירות הג"א ומקלח"ר. בהתאם לכך בתאריך 17.2.1992 הוקם פיקוד העורף כפיקוד הרביעי בצה"ל, שהפך לגורם האחראי על הכנת האוכלוסייה האזרחית למצבי חירום ועל משימות הצלת חיים.

מהלך זה מהווה ביטוי נוסף למעבר מהתפיסה הישנה, שהפרידה בין האחריות על הלחימה בחזית (תפקידו של צה"ל) לבין ההגנה על העורף (תפקידו של ארגון אזרחי), לעבר התפיסה החדשה שבה מערכת הביטחון מרכזת את האחריות על הלחימה בחזית ועל הטיפול בעורף כאחד.

הקמת פיקוד העורף בפעם השנייה
לאחר הפלישה האמריקאית לעיראק ועם הפחתת האיום הטילי והכימי, התחילה להתגבש תפיסה כי לפיה יש לאמץ גישה אחרת בטיפול בעורף בזמן מלחמה. לפי גישה זו, הרשויות האזרחיות בהובלת המשטרה שאחראיות למצבי החירום בשגרה, יהיו אחראיות גם על מצבי החירום, בעוד פיקוד העורף יסייע לגופים אלה תחת פיקודם ובתיאום עימם. זאת בדומה לתפיסה של המשמר הלאומי בארה"ב.

בשנים אלו התנהל ויכוח על מיקומו של פיקוד העורף והומלץ להעביר אותו למשרד לביטחון פנים. אולם יישום לקחי מלחמת לבנון השנייה הביאו "להקמת פקע"ר בפעם השנייה" תחת ההבנה הנדרשת של חזרה להג"א ואימוץ תפישת האחריות המרחיבה על הצלת החיים ועל החוסן האזרחי במלחמה.

תפיסה זו תורגמה לפיתוח מרכיבי הג"א הקלאסיים הכוללים: התרעה, הסברה והדרכת אוכלוסייה, מיגון, חילוץ והצלה, מימוש שגרת חירום (מדיניות התגוננות) והכנת הציבור וגופי המדינה לחירום: רשויות מקומיות, משרדי ממשלה ומתנדבים.

שנים אלו התאפיינו בפעילות נרחבת של פיקוד העורף בתחום ההתגוננות האזרחית בדרום ישראל, לאור המצב הביטחוני סביב רצועת עזה שאף הוביל למבצעים הצבאיים "עופרת יצוקה" (2008) ו"עמוד ענן" (2012) ברצועת עזה. במהלך מבצעים אלו ניכרה פעילות פיקוד העורף מול תושבי הדרום על פי תפישת האחריות המרחיבה, כולל לקיחת אחריות על חוסנה הלאומי של מדינת ישראל.

מחוזות פקע"ר
כיום קיימים בפיקוד העורף 5 מחוזות הכפופים לפיקוד העורף ולהם אחריות מלאה במרחבם:
1. מחוז צפון.
2. מחוז חיפה.
3. מחוז דן.
4. מחוז ירושלים והמרכז.
5. מחוז דרום.

בנוסף, לפיקוד העורף חטיבת חילוץ והדרכה המאגדת בתוכה ארבעה גדודי חילוץ והצלה סדירים (שחר, קדם, רם ותבור), וכן בסיס הדרכה ואימונים בזיקים - בא"ח העורף.

התלכדות העורף והחזית
השינויים בטבע המלחמה באזורינו גרמו בין השאר לכך, שהעורף והחזית התלכדו לכדי מימד אחד. ככל שמדינת ישראל התחזקה מבחינה צבאית מול אויביה, כך האפשרות של פגיעה בעורפה נהפכה לדוקטרינה מקובלת בקרבם כאפשרות להשפיע על תוצאות המלחמה. לא בכדי נושא העורף תפס בשנים האחרונות מקום של כבוד בתפיסת הביטחון הלאומי.

בעבר הוגדר הביטחון הלאומי תוך שימוש במושגים צבאיים, כאשר הקשר בין תפיסת הביטחון הלאומית המסורתית לבין תפיסת ההפעלה של הצבא התבססה של שלוש רגליים: הרתעה, התרעה והכרעה. עם השנים הותאמה התפיסה לאתגרים הביטחוניים שהתפתחו, בעקבות הפגיעות בעורף באמצעות נשק תלול מסלול וטרור מתאבדים, והוגדרה מפורשות הרגל הרביעית - ההגנה (או ההתגוננות).

עם השנים תפסה ההתגוננות מקום מרכזי יותר ויותר בתפיסת הביטחון של ישראל משום שהעורף הפך לחזית פעולת האויב העיקרית, כתוצאה מהתמקדות האויב בניסיון לפגוע באוכלוסיה האזרחית בדרכים שונות. ברבות השנים נוצר מצב חדש שבו למוכנות העורף תפקיד מכריע בתהליך קבלת ההחלטות: ככל שמוכנות העורף תהיה גבוהה יותר, תגבר הגמישות של הדרג המדיני בתהליך קבלת ההחלטות בהפעלת המענה הצבאי. לכן הוגדר נושא זה כאחד מהמאמצים ההגנתיים של צה"ל (אסטרטגיית צה"ל, 2018).

במבצעי הלחימה השונים היו תושבי מדינת ישראל נתונים למתקפה כבדה וממושכת של טילים ורקטות. על פי איום הייחוס של צה"ל, בעימות עתידי צפוי ירי של אלפי טילים על העורף האזרחי של מדינת ישראל על ידי מדינות וגורמים עוינים במשך מספר ימים עד שבועות.

הערכות המודיעין קובעות כי ירי נרחב כנגד אוכלוסייה אזרחית יהיה כלי מרכזי בעיצוב המערכה הבאה. לצה"ל יש אמנם יכולות התקפיות ויכולות יירוט שנועדו לצמצם ולסכל את הירי על ישראל. עם זאת, חשיבות מוכנות העורף נגד מתקפת טילים ורקטות לצורך הצלת חיים נותרה בעינה. אפקטיביות המאמץ בעורף ואיכות התפקוד של המערכות האזרחית והצבאית הם שיקבעו את התודעה האזרחית ואת הניצחון.